הכנסת אישרה את חוק עונש מוות למחבלים ב-30 במרץ 2026. החוק יוצר למעשה הבחנה משפטית בין מערכות השיפוט השונות. הוא מאפשר הטלת עונש מוות חובה בבתי הדין הצבאיים ביהודה ושומרון על פלסטינים שהורשעו ברצח בנסיבות טרור, וקובע תנאים מקלים להטלת עונש זה (רוב רגיל של שופטים במקום פה אחד, ללא סמכות חנינה למפקד הצבאי). לעומת זאת, אזרחי ישראל, כולל מתיישבים ביהודה ושומרון, נשפטים בבתי משפט אזרחיים. ארגוני זכויות אדם וגופים משפטיים, כולל Human Rights Watch והאגודה לזכויות האזרח בישראל, ציינו כי החוק מנוסח באופן שמבהיר כי יוחל בעיקר, אם לא רק, על פלסטינים. בנוסף, נטען כי הקביעה בחוק האזרחי שלפיה המעשה צריך להיות "מתוך כוונה לשלול את קיומה של מדינת ישראל" מונעת באופן מבני יישום על מבצעים יהודים של מעשי טרור. מאמר ב-ynet ציין כי החוק "מעגן הבחנה נורמטיבית בין נאשמים ערבים לבין יהודים שביצעו רצח ממניע לאומני". לפיכך, השאלה הרטורית של רם בן ברק משקפת את האפליה הטבועה בחוק ואת ההערכה כי הוא לא יוחל באותה מידה על יהודי שיבצע מעשה דומה, ובכך הופכת את טענתו העובדתית למהימנה.