הטענה ש'עמדת הממשלה היא לדחות את ההסתייגויות' נכונה באופן עובדתי בהקשר של עבודת הכנסת והממשלה בישראל. 'הסתייגויות' הן תיקונים המוצעים על ידי חברי כנסת להצעות חוק. כדי לקדם את חקיקתה, הממשלה, באמצעות נציגיה בוועדות הכנסת וחברי הקואליציה, נוטה באופן קבוע לדחות את רובן המכריע של ההסתייגויות שמגישה האופוזיציה. לדוגמה, ב-23 במרץ 2026, ועדת הכספים אישרה את הצעת חוק תקציב המדינה לשנת 2026 לקריאה שנייה ושלישית, 'לאחר שדחתה אלפי הסתייגויות והצביעה על כלל סעיפי ההצעה'. כמו כן, ב-19 במאי 2026, יומיים לפני התאריך הנוכחי, ועדה משותפת החלה להצביע על כ-2300 הסתייגויות להצעת חוק להפרדת מח"ש מהפרקליטות, מה שמעיד על תהליך דומה של דחיית הסתייגויות. גם ב-20 במאי 2026, נציגי משרד המשפטים ואגף התקציבים עמדו על התנגדותם להסתייגות עקרונית בחוק הטבות מס ליישובים מאוימים. ח"כ צביקה פוגל, כחלק מהקואליציה, היה מעורב בדיונים והצבעות על הסתייגויות, כפי שפורסם ב-18 במרץ 2026 בנוגע לדיוני חוק עונש מוות למחבלים. מקרים אלו, לצד דוגמאות היסטוריות של דחיית אלפי הסתייגויות (כמו בחוק עילת הסבירות ביולי 2023 ובחוק ממשלת החילופים במאי 2020), מאששים כי דחיית הסתייגויות היא עמדה רווחת ומוצהרת של הממשלה בתהליכי חקיקה.