הטענה של טלי גוטליב משקפת עיקרון יסוד בדיני המשפט המנהלי בישראל: ביקורת שיפוטית על רשויות השלטון, כולל שרים. בתי המשפט, ובראשם בג"ץ, מוסמכים לבחון החלטות מנהליות של שרים ולבטלן או להורות על שינוין אם הן חורגות ממתחם הסבירות, ניתנו בחוסר סמכות, ללא שיקול דעת ענייני, או פגומות בדרך אחרת (למשל, שיקולים זרים, אי-חוקיות, חוסר פרופורציונליות). אף שבית המשפט אינו מחליף את שיקול הדעת המקצועי של השר, היכולת שלו להתערב, לבטל החלטות או להורות על דרך פעולה מסוימת, משמעותה שהוא יכול, הלכה למעשה, להיות בעל הסמכות העליונה באכיפת החוק על פעולות השר. קביעות אלה נקבעו בפסיקות רבות של בית המשפט העליון ומהוות חלק בלתי נפרד מהשיטה המשפטית בישראל.