מעמד בתי הדין הרבניים בישראל, ובפרט סמכותם בענייני נישואין וגירושין, אינו המצאה של המדינה אלא המשך ישיר של הסדרים שהיו קיימים עוד מימי השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי. עם קום המדינה בשנת 1948, פקודת סדרי השלטון והמשפט קבעה כי הדין הקיים, כולל זה הנוגע לבתי הדין הדתיים, יוותר בתוקף. חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, אישרר ועיגן את סמכותם הבלעדית של בתי הדין הרבניים בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אך זו לא הייתה התחלה של הפרקטיקה אלא המשכה. לכן, הטענה כי פרקטיקה זו קיימת "מאז קום המדינה, מ-1948" היא נכונה.