הטענה של שמחה רוטמן נכונה. על פי חוק הבוררות, תשכ"ח-1960 ופסיקת בתי המשפט בישראל (לדוגמה, בג"צ 8638/03 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול), כאשר בתי דין דתיים (רבניים, שרעיים וכו') דנים בסכסוכים אזרחיים או אחרים *שאינם בתחום סמכותם הייחודית* (כמו נישואין וגירושין), והצדדים הסכימו לדון בפניהם כבוררים – הם פועלים למעשה כבוררים. במקרה כזה, פסק הדין שהם מוסרים נחשב ל'פסק בוררות' ולא לפסק דין של בית משפט. המשמעות היא שלבית הדין הדתי אין סמכות שיפוטית ישירה לאכוף פסק בוררות זה. כדי שפסק הבוררות יהיה ניתן לאכיפה, יש צורך בהליך של אישורו על ידי בית המשפט המחוזי, בדומה לכל פסק בוררות אחר.