בישראל, סמכות השיפוט של בתי הדין הדתיים (כגון בתי הדין הרבניים, השרעיים, הדרוזיים והנוצריים) מוגבלת בעיקרה לענייני מעמד אישי (כגון נישואין, גירושין וירושה) עבור בני הקהילות הדתיות הרלוונטיות, כפי שנקבע בחוקים ספציפיים. הם אינם מחזיקים בסמכות חוקית לדון או לפסוק בתיקים פליליים או מנהליים, אשר נמצאים בסמכותן הבלעדית של מערכות בתי המשפט האזרחיים והפליליים. לכן, הטענה שבתי הדין הדתיים אינם יכולים לדון בעניינים אלו היא נכונה עובדתית. אף על פי שהיו הצעות חוק שמטרתן להבהיר או לאסור מפורשות דיון בעניינים אלה, עקרון אי-הסמכות כבר מהווה חלק בלתי נפרד מהדין הישראלי הקיים.