הטענה מתייחסת לעקרון מרכזי בדיונים ובהצעות חוק שעלו בנוגע להגבלת סמכותם של בתי הדין הדתיים בבוררות. חבר הכנסת שמחה רוטמן, כיושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, היה מעורב באופן פעיל בקידום חקיקה בעניינים אלו. הצעות חוק שונות (למשל, הצעת חוק בנוגע לשיפוט בתי דין רבניים בענייני רכוש) ביקשו למנוע מבתי דין רבניים לדון בסוגיות מסוימות ללא הסכמה מפורשת ומיודעת של שני הצדדים. המשמעות של הצעה כזו היא שכאשר קיימת הסכמה, הגבלת הסמכות לא חלה, ובית הדין רשאי לדון. כלומר, 'קבענו שבנושאים שבהם בית הדין יכול לרכוש לעצמו סמכות בהסכמה, סמכות שיפוט, גם שם זה לא יחול' (ההגבלה לא תחול) היא אכן עמדה שהשתקפה בדיונים ובהצעות החוק שהובילו רוטמן ואחרים, והיא תואמת את העיקרון המשפטי הכללי המאפשר לצדדים להסכים לבוררות. לכן, הטענה העובדתית לגבי קביעה זו נכונה בהקשר של גיבוש חקיקה בנושא.