שמחה רוטמן טוען שבני זוג או בני זוג לשעבר אינם יכולים לפנות לבית הדין הרבני בענייני 'לזות שפתיים' (לשון הרע). טענה זו נכונה. תביעות לשון הרע הן תביעות אזרחיות, וסמכות הדיון בהן, גם כאשר הן מתקיימות בין בני זוג או בני זוג לשעבר, נתונה לבתי המשפט לענייני משפחה ולא לבתי הדין הרבניים. לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט בענייני נישואין וגירושין בלבד, ובעניינים נלווים לכך בהסכמה או מכוח כריכה כדין. החוק שבקידום רוטמן, תיקון מס' 7 לחוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של בתי דין רבניים) (התשפ"ג-2023), שזכה לכינוי "חוק רוטמן", נועד להגביל ולצמצם עוד יותר את סמכות בתי הדין הרבניים לדון בעניינים אזרחיים, לרבות סוגיות כספיות ורכושיות, כאשר אין הסכמה מפורשת וברורה של שני הצדדים. טענת לשון הרע אינה נופלת בגדר סמכותם המקורית של בתי הדין הרבניים, ולא ניתן לכרוך אותה לענייני גירושין באופן שמקנה סמכות. על כן, הצהרה שבני זוג אינם יכולים ללכת לבית הדין הרבני לתביעות לשון הרע משקפת את המצב המשפטי הקיים והרוח שמאחורי החקיקה שרוטמן עצמו קידם.