סמכותם של בתי הדין הדתיים לדון בדיני ממונות אינה סמכות טבועה, אלא נובעת מהסכמת הצדדים המפורשת לשיפוטם, בדומה למנגנון בוררות. עיקרון זה, המאפשר לבתי דין דתיים לדון בענייני ממונות בהסכמה, קיים מאז קום המדינה (למשל, סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, מאפשר לדון "בכל עניין אחר של מעמד אישי... או עניין משפחתי אחר" בהסכמה). הציטוט מתייחס לשנת 2006 כנקודת מפנה ב"סטטוס קוו". ואכן, פסק הדין המפורסם בבג"ץ 891/04, בן שלוש נ' בית הדין הרבני הגדול, שניתן בשנת 2006, הבהיר וחידד באופן משמעותי את דרישות ההסכמה לשיפוט בתי הדין הרבניים בענייני ממונות שאינם חלק בלתי נפרד מענייני מעמד אישי. הפסיקה קבעה כי הסכמה כזו צריכה להיות מפורשת, ברורה ומוכחת, ולא רק משתמעת, ובכך השפיעה על הפרקטיקה ועל ה"סטטוס קוו" שהיה קיים עד אז לגבי היקף וקלות ההסכמה לשיפוט זה. לכן, הטענה שבית הדין דן בהסכמה מאז קום המדינה וכי 2006 הייתה נקודת ציון לשינוי בסטטוס קוו, היא נכונה.