הטענה של עמיחי שיקלי נכונה בהקשר של השיח הפוליטי הישראלי וההתבטאויות הציבוריות של חברי הכנסת אחמד טיבי ואיימן עודה. שניהם, כמו פוליטיקאים ערבים-ישראלים נוספים, משתמשים באופן עקבי במונח 'שאהידים' (חללים או קדושים) ביחס לפלסטינים שנהרגו בסכסוך, כולל אלה המעורבים בפעולות אלימות. שימוש זה נתפס בישראל כהללה של טרור ושל אלה שפעלו נגד ישראל. כמו כן, לאורך השנים, טיבי ועודה ספגו ביקורת רבה על כך שנמנעו מגינוי חד-משמעי של ארגוני טרור כמו חמאס וחיזבאללה, ובמקרים רבים אף הטילו את האשמה המרכזית על ישראל על רקע 'הכיבוש' או פעולות צבאיות. לדוגמה, טיבי סירב בעבר לכנות את חמאס ארגון טרור וקרא לדיאלוג עמם, ואיימן עודה גינה בהזדמנויות רבות את פעולות צה"ל מבלי לגנות באותה נחרצות את פעולות ארגוני הטרור. התבטאויות אלו והימנעות מגינוי מפורש מתפרשות על ידי פוליטיקאים וחלקים נרחבים בציבור בישראל כהללה עקיפה או תמיכה באותם גורמים.