פוליטיקאים ודו"חות רשמיים וארגוני תכנון אכן מצביעים על קשיים בבסיסי התכנון ברשויות הערביות, ובכללם תוכניות מתאר מיושנות שאינן תואמות בהכרח נתונים דמוגרפיים עדכניים של הלמ"ס. עם זאת, הטענה כי בסיסי התכנון נשענים על נתונים "כוזבים, מומצאים" היא האשמה חמורה שאינה נתמכת באופן גורף. חשוב מכך, הטענה כי "צמיחה נמוכה בהרבה בפועל" אינה נכונה; צמיחת האוכלוסייה במגזר הערבי בישראל גבוהה משמעותית מהממוצע הארצי (לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור הגידול הטבעי באוכלוסייה הערבית גבוה מזה של האוכלוסייה היהודית). הבעיה המרכזית המוזכרת שוב ושוב בדו"חות (למשל של מבקר המדינה ומרכז המחקר והמידע של הכנסת) היא דווקא של תת-תכנון, חוסר עתודות קרקע, וקצב איטי של אישור תוכניות, שאינם עומדים בקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה, ולא תכנון יתר שאינו מותאם לצמיחה נמוכה. לפיכך, הטענה כאילו צמיחת האוכלוסייה נמוכה וכי היישובים מתוכננים 'לעשרות אלפי תושבים' למרות זאת, מנוגדת למציאות הדמוגרפית והתכנונית המוכרת במגזר הערבי.