חסינות חברי הכנסת בישראל מורכבת משני סוגים: חסינות מהותית וחסינות דיונית. חסינות מהותית מגנה על חבר כנסת מפני אחריות פלילית או אזרחית על פעולות שביצע "במילוי תפקידו כחבר הכנסת" או על הבעת דעה. עבירת ביטחון אינה נחשבת לפעולה במילוי תפקיד חבר הכנסת, ולכן חסינות זו אינה חלה עליה. חסינות דיונית מגנה על חבר כנסת מפני העמדה לדין פלילי, חיפוש או מעצר ללא אישור הכנסת. עם זאת, החוק קובע במפורש (סעיף 3(א)(2) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951) כי ניתן לעצור חבר כנסת "אם נתפס בשעת מעשה של עבירה אלימה, או של עבירה שבטחון המדינה". במקרים אלה, למרות קיומה הפורמלי של חסינות דיונית, החוק מאפשר מעצר מיידי, והיא אינה משמשת כמגן בפועל מפני העבירה עצמה. בנוסף, היועץ המשפטי לממשלה יכול לבקש מהכנסת להסיר את החסינות הדיונית לצורך העמדה לדין על עבירות שאינן מכוסות בחסינות מהותית, ובפרט על עבירות ביטחון. לכן, הטענה שחבר כנסת המבצע עבירת ביטחון "אין לו חסינות" היא נכונה במהותה.