הטענה כי "מדינות רבות באירופה ובעולם יצרו מסגרות חוקיות כדי להקל על ברית המילה וחופש הדת היהודית במדינותיהן" מטעה באופן חלקי. דוגמה בולטת למדינה שכן יצרה מסגרת כזו היא גרמניה. לאחר פסיקת בית משפט אזורי בקלן משנת 2012, שראתה בברית מילה פגיעה גופנית, העביר הפרלמנט הגרמני חוק המגן במפורש על הנוהג של ברית מילה דתית, ובכך אישר את זכותן של הקהילות היהודיות והמוסלמיות לקיים אותה. עם זאת, פעולה זו הגיעה כתגובה לאתגר משפטי ישיר. לעומת זאת, מדינות אירופאיות רבות אחרות, במיוחד באזור סקנדינביה (למשל איסלנד, דנמרק, נורבגיה ופינלנד) וכן בלגיה, היו עדות לדיונים משמעותיים, הצעות חוק ובדיקה משפטית שמטרתם *להגביל* או *לאסור* ברית מילה לא-רפואית, לעיתים קרובות מטעמי זכויות ילדים ושלמות הגוף. מועצת אירופה אף העבירה בשנת 2013 החלטה לא מחייבת שהעלתה חששות לגבי ברית מילה פולחנית. בעוד שחלק מהמדינות, כמו שוודיה ובריטניה, קבעו תקנות המאפשרות את המשך המנהג בתנאים מסוימים, המגמה הכללית אינה של "הקלה" יזומה ורחבה, אלא נוף מורכב של איזון בין חופש הדת לחששות אחרים, שלעיתים קרובות דורש הגנה פעילה על המנהג מצד הקהילות היהודיות.