הטענה מורכבת משני חלקים: מספר התושבים בכפרים הבלתי מוכרים ותיאור מצבם. על פי מספר רב של מקורות עדכניים, ובהם דוחות של האגודה לזכויות האזרח, פורום דו-קיום בנגב, סיכוי-אופוק ואורבנולוגיה, מספר התושבים בכפרים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב עומד על כ-100,000 איש. נתון זה נשמר יציב בהערכות שפורסמו בשנים 2023-2025. הנתון '140,000' המוזכר בטענה גבוה בכ-40% מההערכות הרווחות, ומהווה סטייה מספרית משמעותית. עם זאת, החלק השני של הטענה – 'שאין להם כלום' – המתאר את מצב התשתיות והשירותים בכפרים הבלתי מוכרים, נתמך באופן נרחב על ידי המקורות. הכפרים הללו סובלים ממחסור חמור בתשתיות בסיסיות כמו מים זורמים, חשמל, כבישים סלולים, ביוב, פינוי אשפה, מוסדות חינוך, ומרפאות. לאור הסטייה המספרית הגבוהה בחלק הראשון של הטענה, על אף נכונות החלק השני, פסק הדין הוא 'חצי אמת' מכיוון שהנתון המוגזם עלול להטעות את הציבור באופן מהותי לגבי היקף התופעה.