הטענה מורכבת משני חלקים: הראשון, שהיועץ המשפטי לממשלה יכול להסכים לחקור אדם בלי שיראה עורך דין, והשני, שהוא יכול להחליט אם להגיש כתב אישום או לא. החלק השני של הטענה נכון – היועץ המשפטי לממשלה אכן עומד בראש התביעה הכללית וקובע את המדיניות הפלילית, ובסמכותו להחליט על הגשת כתבי אישום, במיוחד במקרים מורכבים ונגד בכירים. עם זאת, החלק הראשון של הטענה אינו מדויק ומטעה באופן מהותי. הזכות להיוועץ בעורך דין לפני ובמהלך חקירה היא זכות יסוד חוקתית לכל חשוד או עצור בישראל, המעוגנת בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. המשטרה מחויבת ליידע את החשוד על זכות זו ולאפשר לו פגישה פרטית עם עורך דין ללא דיחוי. מניעת זכות זו עלולה להוביל לפסילת ראיות שהושגו בחקירה, כולל הודאות. ישנם חריגים ספורים ומצומצמים ביותר, בעבירות חמורות (כגון עבירות ביטחון) או במקרים בהם יש חשש ממשי לשיבוש חקירה, שבהם קצין משטרה בכיר (רב פקד ומעלה) רשאי לדחות את הפגישה עם עורך הדין למספר שעות, אך זוהי דחייה ולא מניעה מוחלטת, והיא חייבת להיות מנומקת בכתב. בנוסף, היועץ המשפטי לממשלה יכול להגיש בקשות לבית המשפט למנוע פגישות של חשוד עם עורכי דין ב"נושאים מסוימים" במסגרת בקשות להארכת מעצר ממושכת, אך זו אינה סמכותו הישירה והבלעדית לקבוע שחקירה תתנהל ללא עורך דין באופן גורף. הטענה של רוטמן מציגה את הדברים כסמכות רחבה ושיקול דעת יחיד של היועמ"ש להתיר חקירה ללא עורך דין, בניגוד למציאות המשפטית המבטיחה את הזכות לייצוג משפטי ככלל.