בשנות ה-50 הגישה מדינת ישראל תביעת דיבה נגד מלכיאל גרינוולד, שפרסם על ישראל קסטנר האשמות בשיתוף פעולה עם הנאצים. במהלך המשפט, ההגנה הצליחה להסיט את הדיון מכתב האישום המקורי נגד גרינוולד לבחינה מעמיקה של מעשיו של קסטנר עצמו. פסק הדין של השופט בנימין הלוי אמנם לא הכריע טכנית שהמדינה היא הנאשמת, אך הוא למעשה אישר חלק ניכר מההאשמות של גרינוולד נגד קסטנר, ובכך נתפס ציבורית כהתהפכות של תפקידי המאשים והנאשם, כשהמדינה שיצאה להגנת קסטנר מצאה את עצמה בעמדה של מי שמתגוננת על מעשיו, ואילו גרינוולד נתפס כמי שאמיתות טענותיו אושרו.