היועץ המשפטי לממשלה בישראל נושא במספר תפקידים מרכזיים: הוא ראש מערך התביעה הפלילית, מייצג את המדינה ואת האינטרס הציבורי בבתי המשפט, ומשמש כיועץ המשפטי הראשי של הרשות המבצעת. חוות דעתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הרשות המבצעת, אלא אם בית המשפט פוסק אחרת. שילוב זה של סמכויות יוצר באופן מובנה ניגודי עניינים, שכן היועץ מייעץ לממשלה ובמקביל יכול להעמיד לדין את חבריה. מחקר השוואתי שנערך על 57 מדינות דמוקרטיות מצא כי בכשני שלישים מהן, התביעה הפלילית מופרדת ממוסד הייעוץ המשפטי לממשלה. רק ב-37% מהמדינות הללו תפקיד התובע הכללי מאוחד עם תפקיד היועץ המשפטי. גם במדינות שבהן אין הפרדה מוסדית רשמית, קיימת לרוב הפרדה תפקודית, כאשר היועץ המשפטי אינו מתערב בהחלטות התובע הכללי. המצב בישראל, שבו אין הפרדה מוסדית ובו היועץ המשפטי לממשלה קודם לפרקליט המדינה ויכול להטיל וטו על החלטותיו, נחשב 'חריג למדי מפרספקטיבה השוואתית'. מספר גופים, בהם המכון הישראלי לדמוקרטיה וגורמים נוספים, מתארים את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה בישראל כ'ייחודי למערכת הפוליטית בישראל' או 'ייחודי בקרב מדינות דמוקרטיות' בשל המנדט הרחב ושילוב האחריות. על אף שבמדינות מסוימות (כמו במערכות המשפט המושפעות מהמשפט המקובל) ליועץ המשפטי עשויות להיות פונקציות חופפות, הרי שהקונגלומרט הספציפי של ייעוץ משפטי מחייב לממשלה וכוח תביעה חזק נגד פקידי ממשלה, עם עליונות מוחלטת על פרקליטות המדינה, נחשב חריג במיוחד. לפיכך, הטענה של שמחה רוטמן, המתייחסת לקונגלומרט הספציפי של ניגודי עניינים הקיים בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בישראל, נכונה.