הטענה של דוד אמסלם משקפת באופן מדויק את ההתפתחות ההיסטורית של פתרונות ההרג ההמוני בשואה. בתחילת המלחמה, ובמיוחד לאחר מבצע ברברוסה ביוני 1941, יחידות האיינזצגרופן הגרמניות ביצעו רצח המוני של יהודים ביריות (״השואה באמצעות כדורים״) במזרח אירופה, בעיקר בברית המועצות הכבושה. עדויות היסטוריות רבות מצביעות על כך שמשימות הרג אלו גרמו לקשיים פסיכולוגיים ומוסריים בקרב חלק מהחיילים והקצינים הנאצים. כתוצאה מכך, בין השאר, החלה בחינת שיטות הרג ״יעילות״ יותר ופחות ישירות, שהתפתחו מאוחר יותר לתאי הגזים במחנות ההשמדה, אשר נחשבו ל״נקיים״ יותר ופחות טראומטיים עבור המבצעים.