חוק הביטוח הלאומי אינו מונע במפורש זכאות לקצבת שארים מכל בן זוג שחי בפירוד, אולם בהתאם למטרת החוק (לפצות על אובדן תמיכה) ובפרשנותו על ידי המוסד לביטוח לאומי ובתי המשפט, קיימת דרישה לקיום חיים משותפים או תלות כלכלית עד למועד הפטירה. במקרים של פירוד ממושך, ובמיוחד כאשר לא הייתה תמיכה כלכלית או כוונה ברורה לחזור לחיים משותפים, המוסד לביטוח לאומי אכן נוטה לשלול את הזכאות לקצבת שארים. פרשנות זו, המתקבעת גם בפסיקות בתי הדין לעבודה, מובילה בפועל לשלילת זכאותם של פרודים רבים, ובמיוחד של נשים עגונות (כפי שמציינת חברת הכנסת תמנו), מהגדרת הזכאים לקצבה, ולכן הטענה נכונה בהתייחס להשלכה המעשית של החוק.