במהלך כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב ותקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל, יחסי ארה"ב-ישראל אכן התאפיינו בחום יוצא דופן ובסדרה של החלטות היסטוריות שהיו חיוביות ביותר לישראל. אלו כללו את הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות אליה, הכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן, פרישה מהסכם הגרעין עם איראן ותיווך בהסכמי אברהם. נתניהו עצמו אמר שטראמפ הוא "הידיד הגדול ביותר שישראל זכתה לו אי פעם בבית הלבן". עם זאת, בעוד שיתוף הפעולה אכן התעצם והגיע ל"פסגות חדשות", הטענה המוחלטת כי מדובר ב"שיאים חסרי תקדים" ו"מעולם לא היה תיאום כזה" בהיסטוריה המלאה של יחסי ארה"ב-ישראל היא סופרלטיב חזק. ה"יחסים המיוחדים" בין המדינות נמשכים עשרות שנים, וכללו תקופות שונות של שיתוף פעולה אסטרטגי עמוק והישגים דיפלומטיים משמעותיים, כגון כינון דוקטרינת היתרון האיכותי לאחר מלחמת ששת הימים וחתימת הסכמי שלום בבית הלבן תחת הנשיא קלינטון. ישנן גם אנליזות המצביעות על כך שאף על פי ששיתוף הפעולה התעצם, היחסים לא היו חפים ממתחים ואף חוו שחיקה בתמיכה הדו-מפלגתית בישראל. לפיכך, אף שהתקופה התאפיינה בשיתוף פעולה יוצא דופן, הטענה המוחלטת שהוא "חסר תקדים" היא הגזמה.